מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה

שמעתי ט"ו אלול תש"ב

כדי להבין זה, יש להבין עוד כמה דברים:

א. ענין מלכויות זכרונות שופרות. ומהו הפירוש מה שאמרו חז"ל "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצונו מפני רצונך"?

ב. מה שאמרו חז"ל "רשעים לאלתר למיתה וצדיקים לאלתר לחיים".

ג. מה שכתוב "בני גרשון לבני ושמעי".

ד. מה שכתוב בזה"ק "יוד היא נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא".

ה. מה שכתוב "מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון".

ו. מהו שהשמחה מעידה על העבודה, אם היא בשלימות.

שכל אלו הדברים נוהגים בהכנה דחודש אלול.

בכדי להבין כל הנ"ל, צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, מה שאמרו שהיא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ומסיבת התיקון, שלא יהא ענין של נהמא דכסופא [לחם בזיון], נעשה הצמצום. ומהצמצום נמשך המסך, שעל ידי זה מהפכים את הכלי קבלה להשפעה. וכשמכינים את הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז תיכף מקבלים את האור הגנוז והצפון לנבראיו. היינו שמקבלים את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להנות לנבראיו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. כלומר, מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום, נעשה עכשיו לבחינת גלוי פנים, היינו שנתגלה עתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ויש לדעת, שכלים דהשפעה נקראים בשם י"ה דשם הוי"ה, שהם בחינת כלים זכים. וזהו הפירוש "כל המקבל, מקבל בכלי היותר זך". אז הוא זוכה "ודודי לי". והוא משפיע לו כל טוב, היינו שזוכה לגלוי פנים.

אולם יש תנאי לזה, כי אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים.

אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".

מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים.

כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.

כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שלית לה מגרמה ולא מידי [שאין לה מעצמה ולא כלום], היינו שאין לה כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת דלית לה כלום [שאין לה כלום], בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה.

וזהו כמ"ש "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה". שפירושו, שרשעים, היינו אלו שנמצאים בשליטת הכלי קבלה, הם מוכרחים לנפול ולהיות רובץ תחת משאו, בזמן שהם באים למצב הזה. מה שאין כן צדיקים, היינו מי שהוא בבחינת השפעה, הוא נתעלה על ידי זה, היינו שזוכה על ידי זה לכלים דהשפעה (שיש לפרש רשעים, אלו שעדיין לא נקבע בלבם, שצריכים לעבוד לזכות לכלים דהשפעה. וצדיקים יהיה הפירוש, אלו אנשים, שכבר נקבע בלבם, שצריכים לזכות לכלים דהשפעה, אבל אין ביכולתם).

וזהו כמ"ש בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאסתמרה מינך [אין מקום להסתתר ממך]". ולכן היא מתגלית אליו. וזה שאמר ר' שמעון בר יוחאי: "בגין דא, ועלי תשוקתו [משום זה, ועלי תשוקתו]". וזהו "אני לדודי ודודי לי". ואז הוא משפיע לבחינת ו"ה, שזה סוד ש"אין השם שלם, ואין הכסא שלם, עד שיתחברו ה-ה לגבי ה-ו". שה' נקראת רצון לקבל, שהוא הכלי הסופית ביותר, שה-ו' תשפיע לתוך ה-ה', שאז יהיה גמר התיקון.

וזה סוד "צדיקים לאלתר לחיים".

כלומר, שהאדם בעצמו צריך לומר באיזה ספר הוא רוצה שירשמו את שמו, אם בספרן של צדיקים, היינו שרוצה שיתנו לו את הרצון להשפיע, או לא. היות שיש לאדם הרבה בחינות בענין של הרצון להשפיע. כלומר, יש לפעמים האדם אומר: "נכון אני רוצה שיתנו לי את הרצון להשפיע, אבל לא לבטל לגמרי את הרצון לקבל". אלא שהוא רוצה ב' עולמות לעצמו, כלומר שגם הרצון להשפיע הוא רוצה להנאתו.

אולם בספרן של צדיקים נרשמים רק אלו, שיש ברצונם להפוך את כל הכלי קבלה שלו, שיהיו רק בבחינת השפעה, ולא לקבל לעצמו כלום. וזהו בכדי שלא יהיה לו מקום לומר, אי הוי יודע שהרצון לקבל מוכרח להתבטל, לא הייתי מתפלל על זה (שלא יאמר אח"כ "אדעת דהכי לא נדרתי [אילו ידעתי זאת, לא הייתי נודר]"). לכן הוא צריך לומר בפה מלא מה כוונתו, בזה שירשמו אותו בספרן של צדיקים, ושלא יבוא אח"כ בטענות.

שיש לדעת שבדרך עבודה "ספרן של צדיקים" ו"ספרן של רשעים" נוהג באדם אחד. כלומר שהאדם בעצמו צריך לעשות בחירה, ולדעת בבירור גמור, מה שהוא רוצה. כי ענין "רשעים" ו"צדיקים" מדברים בגוף אחד.

לכן האדם צריך לומר, אם הוא רוצה, שירשמו אותו בספרן של צדיקים, שיהיה לאלתר לחיים, היינו להיות דבוק בחיי החיים, שהוא רוצה לעשות הכל לתועלת ה'.

וכמו כן כשהוא בא להרשם בספרן של רשעים, ששם נרשמים כל אלה, שהם רוצים להיות בחינת מקבלים לתועלת עצמו, הוא אומר, שירשמו שם לאלתר למיתה, היינו שהרצון לקבל לעצמו יתבטל אצלו, ויהיה אצלו כאילו הוא מת.

אולם לפעמים האדם מפקפק, כלומר שהאדם לא רוצה, שבפעם אחת תיכף יתבטל אצלו הרצון לקבל, כלומר שקשה לו להחליט בפעם אחת, שכל ניצוצי קבלה שלו יהיו לאלתר למיתה. היינו שאינו מסכים שיתבטלו אצלו כל הרצונות של קבלה בפעם אחת. אלא הוא רוצה, שיתבטלו הניצוצי קבלה לאט לאט, ולא לאלתר בפעם אחת, כלומר קצת יפעלו הכלי קבלה וקצת כלי השפעה.

נמצא, האדם הזה אין לו דיעה חזקה וברורה. ודעה חזקה היא, שמצד אחד הוא טוען "כלו שלי", היינו כלו לצורך הרצון לקבל. ומצד השני טוען "כלו לה'". זה נקרא דיעה חזקה.

רק מה האדם יכול לעשות, אם הגוף לא מסכים לדעתו, מה שהוא רוצה שיהיה כלו לה'? אז שייך לומר, שהאדם עושה כל מה שבידו, שיהיה כלו לה'. היינו שמתפלל לה', שיעזור לו, שיהיה בידו להוציא לפועל, שיהיה כל רצונותיו בפועל כולו לה'. ועל זה אנו מתפללים "זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים".

וזה שכתוב מלכות. היינו שיקבל על עצמו את בחינת נקודה שחורה "דלית בה [שאין בה] שום לבנונית", שזה סוד "בטל רצונך, כדי שיעלה זכרוניכם לפני, ואז יהיה בטל רצונו מפני רצונך. ובמה? בשופר, היינו בשופרא דאמא, היינו בתשובה תליא מילתא [בתשובה הדבר תלוי]". זאת אומרת, אם הוא מקבל את השחרית, צריך גם כן להשתדל שיהיה בדרך כבוד ולא בדרך בזיון, שזה נקרא "שופרא דאמא". כלומר, שיהיה אצלו בבחינת יופי וכבוד.

ובאמור יש לפרש מה שכתוב "בני גרשון לבני ושמעי". שאם האדם רואה, שגירשו אותו מהעבודה, האדם צריך לדעת, שזהו מסיבת לבני, כלומר היות שהוא רוצה דוקא לבנונית. זאת אומרת, שאם יתנו לו לבנונית, היינו שיאיר כל מה שהוא עושה, היינו שירגיש טעם טוב בתורה ותפילה, אז האדם מוכן לשמוע ולעסוק בתו"מ.

וזה שכתוב "שמעי". היינו דוקא בצורה של לבנונית הוא יכול לשמוע. מה שאין כן בזמן העבודה, הוא רואה צורה של שחור, אין הוא יכול להסכים, שישמע לקבל על עצמו את העבודה הזאת.

לכן הוא מוכרח להתגרש מהיכל המלך, כי קבלת מלכות שמים צריך להיות כניעה ללא תנאי. מה שאין כן, אם האדם אומר, שהוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה, רק בתנאי שיהיה צורה של לבן, היינו יום שיאיר לו, מה שאין כן אם יתגלה לו העבודה בצורה שחורה, אין הוא מסכים לזה, להאדם הזה אין מקום בהיכל המלך.

כי בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' יתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.

לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.

לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה – זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע.

היות זה כמו שאמרו חז"ל "כל הגרגרן כועס". שפירושו, מי שמשוקע בקבלה עצמית, הוא כועס, שהוא תמיד בחסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאין כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית.

לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה, בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש, שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה, שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו. מזה הוא צריך לקבל שמחה.

מה שאין כן אם הוא חושב, שמעבודה זו יהיה גם כן משהו לתועלת עצמו, כבר הוא נותן רשות לס"א להתאחז בעבודתו. וזה גורם לו עצבות וכעס וכדומה.